הלידה של הודיה

 

אז הלידה הזו התחילה בעצם בלידה הקודמת, הראשונה שלי.

כבר אז ידעתי שאני יכולה ללדת טבעי. האמנתי בכוח שלי.

הייתי נעולה(!!!) על זה שאני יולדת בלי אפידורל וזו היתה המטרה היחידה. שכחתי שכל מה שחשוב ב-א-מ-ת הוא לצאת בידיים מלאות עם תינוק בריא ושלם ואני על 2 רגליים.....

שום דבר מתוכנית הלידה שרציתי אז לא קרה. מה לא היה שם..

ירידת מים, אשפוז, המים הפכו למקוניאליים (דילגתי על החלק הזה בספר לידה פעילה כי היה ברור לי שלי זה לא יקרה),

רצו לזרז אותי. סירבתי בתוקף.

קראתי ל עירית ניצן-דולה כדי שתעשה לי טיפול זירוז (לא היה לי מושג אז שתהפוך להיות הדולה שלי בסוף),

היא עשתה עבודה נהדרת! הצירים הגיעו אחרי שעתיים.

אבל נעלמו אחרי לילה שלם. ואז כבר לא נתנו לי לחכות יותר. קיבלתי פיטוצין בכל זאת.

העברתי צירים ללא מרווח ביניהם המון שעות עד שבסוף נכנעתי. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אני רוצה אפידורל" אמרתי.

הרגשתי כישלון. מאוכזבת מעצמי ברמות קשות.

שכחתי שאני בלידה והופכת אוטוטו לאמא! בסוף הוא נולד בואקום אחרי יותר מ 3 שעות בפתיחה מלאה והמון לחיצות.

פשוט לא הרגשתי מה אני לוחצת. עד כדי כך זה שיתק האפידורל.. אחרי 21 שעות בחדר לידה ילדתי תינוק מתוק ובריא תודה לאל אבל למי אכפת? נכשלתי....

בהמשך חויתי דיכאון אחרי הלידה בגלל אותה תחושת כישלון

אחרי המון עבודה ודיבור פנימי יחד עם שיחות עם הדולה שלי הבנתי שללידה צריך להגיע בראש פתוח.

שאפשר לכוון למשהו אבל אין לנו מושג מה יקרה בסוף. אמרו לי את זה כל הזמן בהריון אבל חוץ מלהנהן שום דבר מזה לא באמת נכנס לי לראש.

 

הגעתי ללידה הנוכחית. עשיתי את כל ההכנות הנדרשות. החכמתי לקרוא שוב לדולה המדהימה שלי, פלור, פארטוקל, שמן נר הלילה, דימוי מודרך, אפילו יוגה כמה פעמים..

ההבדל היחיד כמעט מהפעם הקודמת הוא שהבטחתי לעצמי שאני שומרת על ראש פתוח. אבל לא בכאילו. באמת!

אמרתי לאלוהים אני עושה את ההשתדלות שלי. תעשה אתה את שלך. אני זורמת.

אז הצירים התחילו באמצע הלילה, בבית, אנחנו במיטה. התרגשתי.

הרגשתי שזה מתחיל. אפילו לא הערתי את בעלי. הרגשתי שאני מתמודדת יופי לבד ובטח יש עוד זמן אז עדיף שיישן.

נשמתי כמו שלמדתי והתכוננתי. נענעתי את האגן. הייתי במצב רוח מעולה. מתחילה לתזמן.

פתאום קולטת שיש ציר כל 6 דק ואז כל 4... זה מתקרב. אני נכנסת להתקלח.

השעה 05:30 בבוקר. יש לי נסיעה של 45 דק ללניאדו. צריך לצאת בזמן. ולפני שמתחילים הפקקים.

מרגישה שצריכים להתכונן לצאת. הדולה מאשרת. מעירה את בעלי.

הוא מתרגש אבל מתעצבן עלי שאני לחוצה מידי... "קודם ניקח את הילד לגן ואז נצא. את סתם מגזימה".

מצב הרוח שלי משתנה ברגע. מתעצבנת עליו שהוא לא זורם איתי אבל לא מתייחסת.

מתקשרת לאמא שתגיע מהר כדי שתיקח את הילד לגן. מכינה בינתיים סנדויצים (רק שבעלי לא יהיה רעב. אחרת הלך עליי) אמא באה ויוצאים.

בדרך, שמה לב לנסיגה. נסיעה של 45 דק' עברה עם 3 צירים בלבד. לא מבינה לאן הם נעלמו.

כועסת על בעלי שהנסיגה הזו בגלל העצבים שלו אבל שומרת את זה בלב. לא רוצה להרוס את האוירה.

שמה שירים ונוסעת בשקט. מכונסת בעצמי. חושבת בטח אגיע לשם בפתיחה 1-2. איזה באסה.

רציתי להעביר הרבה יותר בבית.. מיד מתעשתת ונזכרת לזרום עם מה שלא יהיה.

מגיעים ללניאדו. אני מחוייכת. רגועה לגמרי. מדברת רגיל והמיילדת שואלת "למה את כאן?"

כמעט שאלתי אותה למה היא כאן ;) "אני עם צירים".

היא נראית סקפטית לאללה ואומרת טוב.. בואי נבדוק פתיחה. ופתאום אומרת "וואו, אלופה!" אני לרגע לא מבינה..

שואלת כמה והיא אומרת 6-7! אני עם הדולה. בעלי בחוץ.

אני בשוק!! מאושרת! שואלת 200 פעם אם היא אמיתית ולא מאמינה.

חשבתי שבשלב הזה כבר רואים את אלוהים. מתרגשת בטירוף.

היא אומרת תתכונני את עולה לחדר לידה אני מסתכלת על הדולה בשוקקקקקק מהול באושר עצום! יוצאת לבעלי מספרת לו. רואה אותו גם בשוק ועולים לחדר לידה. ביקשתי חדר לידה טבעי, בדקו ואמרו לי שאי אפשר.

מתבאסת ומיד מזכירה לעצמי שוב : לזרום! הכל טוב. הכל לטובתי. אפשר ללדת טבעי גם בחדר לידה רגיל.

כולם פה תומכים בי ואני סומכת על עצמי בכל חדר שלא יהיה..

מעבירה את רוב הלידה במקלחת מתחת לזרם מים. הדולה מעסה כל פעם. נותנת לי להריח כל מיני דברים. מטפטפת לי מידי פעם משהו מתחת ללשון.

אני שמחה. מזכירה לעצמי שכל ציר מקדם.. המיילדת נכנסת ממש מידי פעם לראות שהכל טוב ויוצאת. האור עמום.

יש שקט כזה.. שקט טוב. בעלי בטלפון... מידי פעם מעסה. מלטף. שולח מבט אוהב. זה מספיק לי. לא צריכה אותו ליותר מזה.

אחרי כמה שעות של צירים נכנסת המיילדת בודקת פתיחה ואומרת 7-8. חושבת לעצמי מה?????? אחרי כל הצירים האלה?? אחרי כל השעות?? זהו?? אבל רק באתי לפה בפתיחה 6-7. איך זה יכול להיות??

ושוב מתעשתת. מזכירה לעצמי שזה בדיוק השלב שמתייאשים בו אבל זה זמן קצר מפה ועד לפתיחה מלאה..

שוב מים. יושבת מתחת לדוש ומחייכת. מתרגשת. מדברת עם אלוהים. עם הדולה. משתדלת לא לתת לאמירות מעצבנות של בעלי בין לבין להשפיע עלי.

הדולה אומרת עוד מעט שלב צירי לחץ. פשוט תתמסרי לאלוהים. לתהליך. תני לזה להיות. מקשיבה לה לכל מילה.

מרגישה שאני צריכה ללחוץ. יוצאת למיטה. מתמקמת לי על 6 עוד שואלת מהר את המיילדת רגע איך לנשום?

והיא רגועה לחלוטין עם מבט מלטף אומרת "אינסטנקטיבית לגמרי" כמה כוח נתנה לי במשפט הזה

ואני לוחצת. ומרגישה שאני נקרעת לגזרים אבל מתמסרת לאלוהים.

לוחצת ומוציאה קולות שלא ידעתי שיכולה להוציא והנה הראש בחוץ. עוד לחיצה וכל הגוף בחוץ. המיילדת מעבירה לי את התינוק מתחת לרגליים ואני מסתכלת ורואה שיש לי בת. כמו שהרגשתי :) השיליה נפלטה כמעט בלי ששמתי לב.

מיד מחברת אותה אלי לשד. היא עוד מחוברת אלי בחבל הטבור.

אולי שעתיים וחצי הנקתי בחדר לידה. יצאתי ללא קרעים בכלל הודות למיילדת המדהימה שלא הפסיקה לעסות את האיזור עם שמן.

היתה לי לידה חלום! אין לי מילה אחרת.

לידה שמחה . שקטה. הייתי מחוברת לעצמי יותר מאי פעם. אלוהים היה שם איתי. יד ביד. והדולה המהממת. והמיילדת המושלמת. ובעלי שישב לו בשקט שלו אבל שלח לי כוחות נפש.

ויקרא שמה בישראל: ה ו ד י ה.

לא חסר על מה להודות. אני כבר עם דמעות.. מאחלת לכולכן לידה שמחה שכזו.

עם אפידורל. בלי אפידורל. העיקר על 2 רגליים ובידיים מלאות.

עכשיו כשילדתי בלי.. מבינה שזה ממלא אושר וסיפוק רק לרגע ואז נוחתת למציאות ומבינה שהחיים רק מתחילים וזה לא באמת מעניין אף אחד חוץ מאת עצמי...

תודה ל עירית ניצן-דולה על שהיית איתי בפעם השנייה ולא האחרונה בע"ה .

על שליוית אותי הרבה מעבר ללידות... על הכח שנתת לי. על האמונה שלך בי. על העוצמות שהעברת לי ועל שאמרת לי להתמסר לאלוהים. זה כל מה שהייתי צריכה....

תודה לצוות לניאדו כולו על יחס מדהים בפעם השנייה. לא סתם חזרתי והתעקשתי רק שם.

תודה לעצמי. שהאמנתי בי. שזרמתי עם מה שלא היה. שנתתי לעצמי להיות פשוט צינור של אלוהים ושחררתי ממני את כל הפחדים. הודו לה' כי טוב.