עירית ניצן

מכירים במרי פופינס את הקטע שהם קופצים לתוך תמונה, אז ככה אני מרגישה עם כל זוג שאני מלווה, לרגע שמה את כל חיי בצד וקופצת יחד איתם לתוך התמונה ונוחתת בבית חולים מאיר, ג'קוזי עם מים חמים זורמים מוזיקה שמנים ושקט – יש כאן אישה כורעת ללדת, עיסויים מילות עידוד ותמיכה, תנועה ונשימה זה ריקוד לידה, זה הזמן שלה.

הזמן כאילו נעלם הכל הוסת לצד, העולם הוא רק כאן עכשיו, החוץ משתקף מהחלון והזמן רק כאן, עולה הבוקר השמיים מתקדרים וגשם מתחיל לרדת ובשיא המבול היא נולדת, כמו ששלושתנו אמרנו "היא מחכה לגשם".

טלפון מהבת שבבית מביא איתו כמו עלה של זית את העולם מתחיל להוציא אותנו מהתיבה והיא שואלת "אמא בסוף ילדת עם התרופה או בלי והאמא אומרת בלי, והילדה שואלת היית גיבורה והאמא אומרת- כן הייתי גיבורה" וילדה שנייה מתקשרת "אמא היא יפה, היא שואלת והאמא עונה כן היא מקסימה מתי אפשר לבוא לראות אותה? והאבא עונה אחרי ארוחת צהרים,(הורים עם ותק  ), ואני כבר הופכת לשלולית בתוך החדר,

לילד כבר המחנכת מספרת ואני נזכרת איך לי הגננת יהודית סיפרה שנולד לי אח, זוכרת את זה כאילו היה אתמול אותי עומדת מרימה מבט מלמטה ישר לתוך עיינה והיא אומרת כן נולד לך אח ופותחת בקבוק יין רימונים שהיינו עושים בגן בראש השנה ופותחים בפסח ולי וכבודי ולכבוד האח שלי זה נפתח עכשיו ואין גבול להתרגשות.

ואחרי שהיא ינקה היא מחובקת אצל אבא שלה, אני עוזרת לה במקלחת ושלושתנו יושבים מסתכלים ונפעמים מהקסם שקרה כאן עכשיו, ואז אני הולכת, קופצת חזרה מתוך התמונה יוצאת ממאיר נכנסת לאוטו שלי וחוזרת לבית שלי לבנות שלי לחיים שלי, עם עוד עולם בתוך הלב שלי.